שלומית היימן- סיפור השראה

לאן נעלמה הפרעת האכילה שלי? או השינוי התזונתי שעשיתי, או על המסע שלי אל תוך התזונה הקטוגנית.
אתחיל מהסוף: תחושות הרעב שהרגשתי כל חיי מגיל 15, שכללו תשוקה בלתי פוסקת לאכול מתוקים, פחמימות וכל מה שבינהם – נעלמו. במשך שנים, הגוף שלי לא הפסיק לדרוש לקבל את האוכל הזה ורק עכשיו הבנתי, שכדי שזה ייפסק אין דרך אחרת אלא לשנות את מה שאני אוכלת. כל עוד תתקיים הדרישה הזו, שום דבר לא יעזור. לא דיאטות הרזיה, לא תרופות למינהן, לא קיצור קיבה או כל דבר שאולי יעשה איזה קסם כי אין קסמים. כל דרך שתיבחר, תהיה חייבת להיות מלווה בתחזוק תמידי כזה או אחר שכולל שינוי הרגלי אכילה, אחרת זה יחזיק מעמד לטווח קצר (גם שנתיים זה טווח קצר) שבסופו תגיע שבירה ויציאה מכלא תזונתי אליו הכנסנו את עצמינו. ה־״לא״ יהפוך חזרה ל־״כן״ והסיכוי שהקילוגרמים שירדו יעלו ואף יעקפו את המשקל ההתחלתי גדול מאוד.
בדיקות הדם של יולי 2020 עם סוכר מעט גבוה ושיחת נפש עם חברי חיים, יצרו שינוי במשוואה הזו שרבים מנסים לפתור בנושא התזונה, המשקל והבריאות.
זה לא שינוי שנולד ביום אחד, אלא שינוי שהתהווה וקרם עור וגידים על פני שנים רבות. הוא כאב, תסכל והעסיק את מוחי באובססיביות ללא יכולת והצלחה לפתור את המשוואה הזו למרות רצוני העז. תחושת הרעב המקרקר בבטן וחוסר היכולת להפסיק לבלוס היו מייאשים.
הכאבים הכרוניים הקשים, עמם אני חיה מזה 20 שנים 24/7, שהתדרדרו לפני שלוש שנים, מותו של חברי הטוב יאיר שפער חלל גדול בחיי, הפרידה האיטית והקשה מאימי בשנה שלפני מותה, גזלו ממני כל טיפת אנרגיה. אכלתי כל מה שבא לי, העליתי חזרה את כל הקילוגרמים שהורדתי לפני 13 שנים, שנאתי את גופי ואת פני הגדולות אותן ראיתי בצילומים בהם אני מופיעה ולא ראיתי שום דרך מוצא.
ואלרי, ששינתה את תזונתה ואיבדה קילוגרמים רבים, אמרה לי לאחר שהבעתי בפניה את קנאתי, ״שלומית, היום הזה יגיע. זה בלתי אפשרי לעבור את כל מה שאת עוברת ולהיכנס לשינוי כל כך גדול. הזמן יעשה את שלו ויום אחד, כשתהיי מוכנה, זה יקרה.״. מילותיה היו מנחמות ומרגיעות.
״אבל מתי?״ שאלתי שוב ושוב, מתבוננת אל תוך עצמי ולא מבינה איך זה אמור לקרות.
לפעמים יכולתי לראות איך אנשים מסתכלים עלי ולשמוע את הביקורת שעוברת להם בראש כשהם רואים אותי אוכלת. לאנשים שמנים אין זכות ללקק גלידה או לאכול עוגה. שמעתי משפטים כמו ״יש לזה אותו טעם״, ״זה לא בריא״, רובם מגיעים מאנשים רזים שאף פעם לא התמודדו עם הקושי הזה. לא באמת. אנשים החיים עם עודף משקל (ואני לא מתכוונת לאנשים מלאים) יודעים היטב שזה לא בריא. הם יודעים שזה מתכון לאיכות חיים ירודה, אם לא כבר אז אחר כך והם לא חושבים שלהיות שמן זה נפלא ונהדר. אין שום צורך להזכיר להם את זה. להיפך.
נורה אדומה גדולה נדלקה עם תוצאות הבדיקה והסוכר הגבוה והמשקל שהגיע לשיאים חדשים.
אמרתי לעצמי ״את בת 55. איפה את רוצה להיות בגיל 70? איזו איכות חיים את רוצה שתהיה לך? גם כך המצב לא ורדים ושושנים. כמה תרופות את רוצה להוסיף על מה שגם כך את נוטלת?״ שוב ושוב שאלתי את עצמי, יום אחרי יום.
חברי חיים, מהפיסקה הראשונה, שהקשיב לסבל ולתסכול שלי, סיפר לי על כרוב כבוש שהוא מכין, על סגולותיו הפרוביוטיות והציע שיביא לי כדי לנסות, אך הסביר שאני חייבת להפסיק לאכול סוכר ופחמימות לפחות לשלושה שבועות. זו הייתה שיחה של שעתיים והדבר החשוב שהיה שם זו אמפתיה מלאה, קבלה והכרה בקושי שלי ללא גרגר קטן של ביקורת. זה יצר אצלי תנועה. לפעמים צריך מישהו אחד בלבד, שיהיה במקום הנכון ובזמן הנכון וזה היה הוא.
אמרתי לעצמי ״מה זה שלושה שבועות מהחיים שלך? זה כלום! קטן עלייך. הגמילה מהסוכר תיקח שבועיים ואז יהיה קל. את יכולה. לאט לאט.״. מאותו הרגע לא הפסקתי לדבר אל עצמי. ובקול.
למחרת בבוקר הוא הגיע עם קופסה מלאה בכרוב הכבוש שהכין. ואני ממש לא אוהבת חמוצים. שום חמוץ. אבל ממש. מגיל קטן. החלטתי שאוכל את זה כמו תרופה.
ואז זה קרה. הפסקתי לאכול את כל הסוכר וכל הפחמימות. כל יום קמתי בבוקר, אמרתי לעצמי ״היום יום חדש ללא סוכר ופחמימות״ וכל לילה טפחתי לעצמי על השכם תוך שאני אומרת: ״הנה הצלחת לעבור עוד יום״.
כל היום, כמו מנטרה, הזכרתי לעצמי שאני רוצה לנהל חיים תזונתיים בריאים יותר. לא הסכמתי לומר את המילה דיאטה. מילה זו, שפירושה הוא ״תזונה״, אך רבים משתמשים בה בהתכוונות לדיאטת הרזיה, כבר מזמן הפכה אצלי לקללה שמוציאה אותי מדעתי. מספיק שאשמע את תחילת המילה ״די…״ כדי שאתפוצץ. זו מילה שבתוכה גלום המושג ״תקופה״ ולא זו הדרך אליה כיוונתי. לא רוצה תקופה. רוצה שינוי יסודי. מהלב ומהבטן ולכל החיים. הבנתי שהשינוי חייב יהיה להיעשות בצעדים קטנים קטנים ולאט לאט כי זה מה שאני יכולה ואיני ממהרת לשום מקום.
כך עברה לה חצי שנה. ירדתי במשקל אולם זה לא היה מספיק. עדיין הרגשתי את הרעב הזה שמכרסם בי, הרגשתי והבנתי שעלי לעשות צעד נוסף ושהגיע הזמן להתקדם. על התזונה הקטוגנית כבר שמעתי מזמן וידעתי שעוד קצת ואני שם.
יום אחד, הגיע ערב בו לא יכולתי לעמוד על הרגליים ולבשל לעצמי. רציתי להזמין משהו לאכול אך לא יכולתי. האוכל האסייתי שאני אוהבת מפוצץ בסוכר ללא הכרה ואצל אחרים אין לדעת את רכיבי המזון. לאחר שהצלחתי סוף סוף להיגמל מסוכר לא רציתי להישבר ולהגרר מחדש למתוקים.
לאנשים כמוני, סוכר זה כמו אלכוהול. אלכוהוליסט שנגמל לא שותה רבע כוס יין. הוא פשוט לא שותה. גם לא טיפה אחת.
אז חברתי שרון שלחה אותי להזמין אוכל באתר של ״קיטו שף״. נכנסתי לאתר. הסתובבתי בו והתחלתי לקרוא את הסיפור של השף עודד טלמור ועל השינוי הגדול שעשה בתזונה כדי לרפא את עצמו ממחלת הקרוהן הנוראית. הוא דיבר אלי. ראיתי שהוא עושה ״קורס לתזונה קיטוגנית שפויה״. ״צרו קשר״ היה כתוב.
במקביל ג׳פרי שלח לי סרטונים קצרים שמסבירים על התזונה שממש דחפו אותי לעשות מעשה.
״תכתבי לעודד״ אמרתי לעצמי ומיד הגיעו מלא פחדים וזכרונות על כשלונות העבר. ״תפני אליו! מקסימום לא יצא מזה כלום. את לא יכולה לבד. את חייבת תמיכה״. הכנסתי את פרטיי ולחצתי על ״שלח״. למחרת כבר שוחחנו. כבר לאחר המשפט הראשון, ידעתי שמצאתי את האיש הנכון שיעזור לי. הוזמנתי להרצאה חינמית בזום וכעבור שבוע התחלתי את הקורס. עודד המעודד (כך אני מכנה אותו) לא הפסיק לעודד ולתמוך בי לאורך כל הקורס וגם אחריו. הוא היה שולח לי הודעות תמיכה, הודעות מחבקות וענה על כל שאלה. באהבה.
כמיהתי העזה לסוכר פסקה לחלוטין. הרעב הבלתי פוסק שהרגשתי לאורך כל היום הולך ונעלם ככל שהזמן עובר. אני פחות ופחות חושבת על אוכל. אני צמה 16 שעות ואף יותר ואוכלת שתי ארוחות ביום.
לתדהמתי.
לאן נעלמה הפרעת האכילה שלי?
התחלתי לקרוא על המדע שמאחורי התזונה באתר הנהדר ״קרניטוזיס״ של תומר אביעד וקיבלתי תובנות חדשות שעזרו לי להבין באיזה לוּפּ תזונתי הייתי:
*הבנתי שאני חיה במעגל סגור של רעב ואכילת מזון שגורם לי להיות ברעב תמידי.
*הבנתי שכשמפסיקים לאכול מזון מסוים, החשק למתוק ותחושת הרעב נעלמים.
*הבנתי שכל מה שאכלתי עד היום רק החריף את הרעב וכשהגוף רעב הוא רוצה לאכול ויש גבול ליכולת ההתנגדות ההתנהגותית למצב הזה.
*הבנתי את הטעות של כל דיאטות ההרזיה הקודמות שעשיתי, שהחזיקו מעמד כל עוד הצלחתי להתנגד, אולם בסוף תמיד הגיעה נקודת השבירה בה יצאתי מהכלא התזונתי אליו הכנסתי את עצמי וחזרתי לאכול, מורעבת מתמיד.
כל כך הרבה שנים חלמתי על ההיעלמות של תחושת הרעב. אבן נגולה. הר. משא כבד שסחבתי מגיל 15 פשוט נעלם. המעגל נשבר. בעת כתיבת מילים אלו אני עדיין בתדהמה מזה. גאה בעצמי שהחזקתי מעמד בחודשי הכניסה לתזונה כי עכשיו קל לי. אני חווה אושר תזונתי. יש כזה דבר בכלל?
כשאני מדברת על זה, חברים, מכרים ואנשים שונים אומרים לי ״אני לא מסוגל״, ״לא אצליח לעמוד בזה״, ״לא יכולה בלי לחם״, לא יכולה בלי מתוק״… גם אני אמרתי את זה. גם לא הבנתי איך אפשר בכלל לצום! לא דמיינתי שזה יבוא לבד.
תזונה קטוגנית זו תזונה אחרת. זו תזונה שדורשת שינוי חשיבתי ותזונתי של 180 מעלות. זו תזונה בה חשוב להבין מה עושים. זו לא איזו דיאטת הרזיה בה מקבלים תפריט שצריך לעמוד בו. זו תזונה שנועדה ליצור בריאות מטבולית והירידה במשקל היא בונוס. היא מגיעה כי אוכלים רק את מה שהגוף צריך. הבנתי שיש כל מיני דרכים לעשות אותה, אני למשל, בחרתי להתרחק מהתחליפים. לפחות נכון לעכשיו. התחליפים השונים (עוגיות, עוגות, לחמניות וכיוב׳ שעשויים ממרכיבים ״מותרים״) מזכירים לי יותר מדי את מה שהייתי אוכלת, או יותר נכון טוחנת, ואיני מעוניינת לקחת סיכון שזה יחזיר אותי אחורה.
דרך ארוכה עדיין מחכה לי, אך את הצעדים הראשונים, הכי קשים, עברתי בהצלחה. כעת נותר להמשיך, לדייק וכמובן, תמיד לבדוק באמצעות בדיקות דם שהכל תקין.
היום, אני שוקלת 15 ק״ג פחות. המנות שאני אוכלת הולכות וקטנות. אני קשובה לגופי ומסורה לתזונה.
אבל הכי הכי חשוב הוא שאני מאושרת.
תודה לעודד שחי ונושם בראש שלי ותמיד שם כדי לעזור לי, תודה לכל החברים שתומכים בי לאורך כל הדרך, תודה לכל ידעני התזונה הקטוגנית שכותבים ומשתפים מאמרים עם הסברים עמוקים ומשיבים לשואלים בקבוצות הקטו השונות.
תודה לכח שמצאתי בתוכי לעשות את השינוי