אז זה הסיפור שלי עם קיטו
שמי ערן, בן 51, נשוי למיקי, אב לשלושה ילדים (18, 16, 13), הייטקיסט.
הסיפור של עם אוכל הוא סיפור מתמשך לאורך 2-3 עשורים, דרמה / קומדיה / טרגדיה, עליות ומורדות (תרתי משמע), דיאטות שונות.
בסוף הסיפור המוכר, לא מצליח לשמור, עולה את כל מה שהורדתי ויותר.
המפגש האחרון שלי עם דיאטה היה אצל דיאטנית. כששאלתי אותה מה סיכויי ההצלחה של דיאטה ממוצעת, היא אמרה לי 5%. למשמע הסטטיסטיקה קמתי והלכתי. לא נשמע לי הגיוני להתאמץ כל כך, לוותר על אוכל שאני אוהב, בלי שום תחליף, ולדעת שרק 1 מתוך 20 מצליח לשמור על זה לאורך זמן.
ואז גם אמרתי לעצמי “תמות נפשי עם פלישתים” ואכלתי כל מה שהיה לידי. אכילה רגשית בלי נקיפות מצפון.
וכמובן שהאכילה הכי רגשית שיש היא לא של גבינות כחושות וירקות – פחמימות וסוכר, והרבה.
כל מאפה שתוכלו לחשוב עליו, וגם כאלה שאתם לא מכירים – אכלתי.
חטיפים של ילדים, אלה עם הכי הרבה מונוסודיום גלוטמט (כי זה הכי טעים וממכר) – כל יום.
הולכים לראות טלוויזיה – יאללה, מצעד הלוך וחזור למקרר ולארון ההפתעות.
ומי שחושב שהייטק זה רק טוב – טועה. נכון, מפנקים, פריסות כל בוקר במשרד שלא היו מביישות שום מלון מפואר. אז אוכלים, גם בבוקר, וגם בצהריים, וגם בין לבין, וגם בערב, וגם בלילה.
והכרס גדלה לה לאיטה, והסנטר הכפול כבר מתחיל להפריע, ופחות בא לי להוריד חולצה בים.
והמשקל, הו המשקל – 98 ק”ג (אני 1.80). לא כיף. כבר אמרתי לעצמי ש 100 ק”ג יהיה הגבול העליון שלי, אבל למה להגיע לשם?
ואז, לפני 9 חודשים בערך, שכנה סיפרה לי על התזונה שהיא נמצאת בה כבר תקופה, ואיזה כיף לה, ותיארה לי מה היא אוכלת, וכמה היא ירדה, ואיך היא מרגישה. נשמע לי כמו חלום. יודעים מה – פנטזיה, משהו לא אמיתי. לא הגיוני.
מה, אוכלים שומן, בשר, גבינות שמנות – ויורדים במשקל, ויורדים בהיקפים?
את זה אני חייב לבדוק.
ואם כבר שכנה, ואם כבר אבן יהודה (מקום מושבי), אז יש איזה אחד, עודד טלמור, ויש לו תוכנית קיטו.
אז יאללה – לא מבזבזים זמן, נרשמים, משלמים, ומתחילים. בכל הכוח. לא מוותרים, מה שהוא אומר עושים,מקפידים, סופרים, מתעדים, מצלמים, נתקלים בחלק מהקשיים (אתגרים) שעודד סיפר עליהם (כאבי ראש, שרירים, ריחות, וכו’) אבל לא מוותרים.
ואז זה מגיע, אחרי כמה שבועות, כל הכאבים והריחות נעלמים, ומגלים עולם חדש. עולם שבו לא חושבים על אוכל כל הזמן, עולם שבו אוכלים בין ארוחה ל-2 ביום ועדיין מרגישים שבעים (ושבעי רצון) כל היום.
וכשאוכלים – וואו, כשאוכלים. איזה כיף. כל מה שאמרו לנו כל החיים שאסור, כל נתחי הבשר האלה עם השומן, הנקניקים המפנקים, הגבינות הקשות, השמנת, החמאה… אחחח
אז טעים לי, וכיף לי, ואני לא מתעסק עם אוכל כל היום – מעולה.
אבל קורים פה עוד כמה דברים – מה נסגר עם החורים בחגורה? אני מצמצם חורים בקצב משוגע (ועקבי), משיל קילוגרמים בקלות. ומרגיש יותר טוב, חיוני, עירני, מפוקס. ישן יותר טוב בלילה.
עלינו פה על משהו…
ועכשיו, 9 חודשים אחרי, אני כבר 15 ק”ג פחות, ושומר על זה בלי לחשוב בכלל.
אבל זה לא מסתיים פה – תוצאות בדיקות הדם שעשיתי חצי שנה בתוך התזונה הן עובדות שאי אפשר להתווכח איתן. הסוכר שלי ירד. הטריגליצרידים ירדו לרבע (שימו לב, לא ברבע, לרבע). אלו עובדות, לא תחושות.
תוסיפו לזה 4 אימוני כוח אינטנסיביים בשבוע, ותבינו את השינוי שעשיתי.
והבגדים שלי שפתאום עולים עלי. והתגובות והחיזוקים מהסביבה.
אז מה עכשיו? מבין שזו דרך חיים. מעכשיו זו השגרה. לדעת מה לא טוב (פחמימות, סוכרים), ומה טוב לנו (שומן, חלבון), ולדעת מה כדאי לי לאכול ומה לא, מה עושים כשבא לי איזה קרייבינג, מה עושים במסעדה, מה עושים בחו”ל. תענוג.
